אופוריה

לקראת סוף השירות הצבאי שלי, מצאתי את עצמי כחייל עייף, הלום קרב, עם יומן מרופט בקיטבג וענן שחור וקודר מעל הראש. הימים היו ימי דרום לבנון של שנת 1996, והטקסטים שכתבתי באותה תקופה היו מלאים בכאב וחוויות מורכבות. ואז, בנסיעה מקרית אחת באוטובוס, הכל השתנה.

פגשתי שם את אבי צדקני.

הכרתי את אבי בצורה די שטחית עוד מימי התיכון. בזמן שאביב ואני עשינו מוסיקה בלהקת "אינטגרל", אבי כבר הספיק להקליט אלבום מטאל שלם ובגיל 17 בלבד שבר גיטרה על הבמה של מועדון ה"רוקסן" המיתולוגי כסולן להקת המטאל קלפסודרה. באותם ימים, המטאל שלי התחיל ונגמר במטאליקה; הייתי הרבה יותר בכיוון של גאנז אנד רוזס, אלאניס מוריסט, הדורז, לד זפלין, הצ'ילי פפרז ונירוונה. אבי והחומרים הכבדים שלו ממש לא היו בכיוון שלי.

אבל באותו אוטובוס, אבי היה זה שפנה אליי, התעניין, ופתח את היומן המרופט שלי. הוא פשוט קרא את הטקסטים – וסוג של התאהב במילים. הוא סיפר לי שקלפסודרה כבר לא קיימת ושבא לו לעשות מוסיקה רגועה יותר, "בסגנון של פוליקר", כמו שהוא הגדיר את זה. הוא סיפר שיש לו כמה נגנים שהוא מג'מג'ם איתם והזמין אותי לבוא ולראות אם יש קליק.

כך נולדה להקת "אופוריה" (1996–1998)

מה שהתחיל כהסחת דעת מבורכת מהתקופה הצבאית הקשה, הפך מהר מאוד לחיבור יצירתי מושלם. אבי התגלה כמוסיקאי שיש בו פשוט הכל – גיטריסט מעולה, קלידן, מתופף, זמר מטורף ומלחין בחסד עליון. כשהתחלנו לשיר יחד, שילוב הקולות שלנו הרגיש כמו המקום הכי נכון, הכי בבית בעולם.

יחד לקחנו את השירים הכואבים מאותו יומן, הוספנו שירים חדשים שנולדו בהמשך, והקמנו להקה לתפארת. בשנתיים שפעלנו הוצאנו אלבום אחד, העלינו כמה הופעות, והשארנו מאחורינו המון כיף ונוסטלגיה. המפגש הזה באוטובוס היה יריית הפתיחה לשותפות מוסיקלית וחברות אמיצה שנמשכת כבר עשרות שנים, דרך מספר הרכבים ופרויקטים, ולמעשה – ממשיכה עד היום.

מה עם המוסיקה?

• האלבום של אופוריה בדרך! כל השירים של להקת אופוריה יעלו ממש בקרוב לכאן ולכל פלטפורמות הסטרימינג, אז יש למה לחכות.

• הערה לחובבי הדיסטורשן: אם תהיתם מה עם השורשים של אבי, לפני כמה שנים הוא הקים מחדש את להקת המטאל שלו, קלפסודרה. למי מכם שאוהב את הז'אנר הכבד – מדובר בטירוף חושים מוחלט, שווה לעקוב!