הימים הם ימי תחילת המילניום החדש. פייסבוק ואינסטגרם עוד לא נולדו, וכל מי שחיפש קהילה אונליין בארץ בילה את הלילות שלו בפורומים ובחדרי הצ'טים המיתולוגיים של תפוז, נענע ווואלה. חלק לא מבוטל מתעשיית המוסיקה של אותם ימים הסתובב שם (וכמובן במייספייס האגדי).
דווקא במרחב הווירטואלי הזה, יצא לי לפגוש מוסיקאי ויוצר אדיר – סוג של "תסריטאי" מחונן של שירים. כזה שיודע להביא פאנץ' מטורף ולשלב בטקסטים שלו כאב והומור, תסכול ואינפנטיליות, חוצפה וחיוך, עברית ואנגלית ברמת שפת אם ומעלה. תכירו את שחר חמי.
שחר הוא אמן רב-תחומי עם מוח שעובד סימולטנית על שבעה דברים במקביל (אחרת זה פשוט לא עובד אצלו). הוא זמר מדהים עם קול נקי ומדויק, קלידן, מלחין, שף, מעצב, מתכנת, ובערך עוד מיליון דברים שהוא מצטיין בהם, פשוט כי המוח שלו תמיד במצב ON.
הפכנו לחברים ממש טובים. שחר היה מגיע בקביעות להופעות של "התולעות", והיינו מעבירים שעות בישיבות כיף ביחד. באופן טבעי, הישיבות האלה הפכו מהר מאוד לג'אמים ספונטניים – הוא על הקלידים, אני עם הגיטרה, שנינו זורקים רעיונות לאוויר ועפים על התוצאות.
אלברטו מנצ'יני והמנצ'יז
הגיטרה שניגנתי עליה אצלו בבית לא הייתה כלי נגינה יוקרתי, אלא גיטרת קומזיצים חבוטה וקלאסית. מהסוג שלוקחים לים בלי כיסוי וזורקים כלאחר יד בסלון. אבל דווקא עליה יצרנו יחד כמה שירים לא פחות מגאוניים.
באחת מהישיבות האלו, תוך כדי שהסתכלנו על הגיטרה, הצצנו לתוך תיבת התהודה כדי לראות את תווית היצרן. גילינו שמדובר בגיטרה איטלקית של יצרן בשם Alberto Mancini (אלברטו מנצ'יני). משהו בשם הזה מיד הדליק אותנו – סביר להניח שהיינו באיזה מאנצ' בריא באותו רגע – וכמה דקות לאחר מכן נולד השיר על אלברטו מנצ'יני.
השיר יצא כל כך מוצלח, שהחלטנו באותו הרגע לאגד את כל השירים שכתבנו יחד תחת שם של הרכב חדש: המנצ'ינים.
הופענו מעט, הקלטנו מעט, ורוב הזמן היצירה הזו הייתה בעיקר בשבילנו ובשביל החברים שהתארחו אצל שחר בסלון באותם רגעים. "המנצ'ינים" פעלו בין השנים 2003 ל-2009, וזו הייתה תקופה של יצירה אדירה וכיף טהור.
מה צופן העתיד?
אני באמת לא יודע כמה מההקלטות ההן אצליח למצוא במגירות, אם בכלל. אבל יש לי חלום קטן: אם שחר יסכים, אני אשמח מאוד לעשות בעתיד כמה חידושים וביצועים עכשוויים לשירים האלה. אני מקווה מאוד שהוא יזרום איתי!